<h1>תוספות מהר"ם מרוטנבורג — יבמות</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[יבמות ע"ב ע"ב] ערל שהזה הזאתו כשירה. ולאו דווקא בדיעבד דהוא הדין לכתחילה. דאי דיעבד קאמר משום (דכהן) [דטהור] כתוב בפרשה, אם כן בדיעבד נמי היה לנו לפסל.
<h2>דף יט:</h2>
[יבמות ק"א ע"א] מן הארכובה ולמטה כשירה. פירש רש"י דאיירי בנחתך רגלו. וקשה דאמרינן בגמרא [ק"ג ע"א] דהאי מאן דמסגי אלחוותא דכרעא לא חליץ וכל שכן האי דנחתכה לגמרי. לכך נראה דמיירי בקשירת הרצועות. וקאמר דאם נקשרו מן הארכובה ולמעלה פסולה החליצה, דהוי מעל דמעל. מן הארכובה ולמטה הוי מעל רגלו. וא"ת א"כ מאי פריך [שם] רגלים פרט לבעלי קבין, אלמא דשוק לאו רגל הוא. ולפירוש רש"י דמיירי בנחתכה ניחא. וי"ל דאף לפירוש ר"י נמי ניחא, דהכי פריך, דכיון דשוק לאו רגל הוא, מה לי נקשרו למעלה מה לי נקשרו למטה.
<h2>דף כג:</h2>
[יבמות מ"ו ע"א] כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד. פירש רש"י עשה שורו אפותיקו והקדישו מפקיע מידי שיעבוד. ודווקא קדושת הגוף כי ההיא דלקמן פרק אלמנה [ס"ו ע"ב] גבי איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא דאמר רבא קנייה מיתנא. ואיסור הנאה היינו כמו קדושת הגוף. אבל קדושת דמים לא מפקיע מידי שיעבוד, כדתנן [ערכין כ"ג ע"ב] מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. וכן משמע פרק אע"פ [כתובות נ"ט ע"ב] דאיכא חילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים, דקאמר התם, קונמות קאמרת, שאני קונמות הואיל וקדישי קדושת הגוף מפקיעי מידי שיעבוד כדרבא. והקשה ר"ת מה נפשך אי חשבת ליה כמו ברשותו אפילו קדושת דמים נמי יפקיע מידי שיעבוד. ואי לא חשבת לה ברשותו משום דמשכן, קדושת מזבח נמי. לכך פירש ר"ת [ס' הישר סי' קי"ג] דאין לחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים. אלא יש לחלק בין מטלטלי למקרקעי, דמקרקעי כיון דלא מחוסרי גוביינא [לא] ברשותיה קיימי ואינו יכול להקדישם. אבל מטלטלי דמחוסרי גוביינא ברשותיה קיימי ויכול להקדישם. וכן מוכח פרק המקבל [ב"מ ק"י ע"א], דארעא לא מחוסר גוביינא, דקאמר התם יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח, ומסיק ארעא כיון דלא מחסרא גוביינא ברשותה דמרה קיימא ויתמי לייתו ראייה ולישקלו. מיהו אין בזה ראיה, דשאני התם משום שהגוף ביד המלוה ואינם חלוקים אלא בשבח. ולפיכך קורא היתומים מוציא מחבירו. אבל הביא ראיה מההוא מסותא דפרק קמא דבבא מציעא [ו' ע"ב], דקאמר התם ארעא כיון דיכול להוציא בדיינים ברשותא דמרה קיימא. אכן יש לדחות, שאין לדמות קרקע המשועבדת לקרקע הנגזלת. דאיכא למימר שאני התם שהקרקע נגזלת, ולפיכך ברשותיה דמרה קיימא, שהרי אם היה רוצה הנגזל היה יכול להקדישה. אבל קרקע המשועבדת לא הויא ברשותיה דמרה כיון שמשכנה. וההיא דקונמות דפרק אע"פ מפרש ר"ת דהכי פירושה, שאני קונמות כיון דמטלטלי אינון ברשותיה קיימו [ולהכי] יכול להקדישם כדרבא דאמר דדבר שהוא ברשותו מפקיע מידי שיעבוד. וקשה לפירוש ר"ת מההיא דפרק המניח [ב"ק ל"ג ע"ב] דקאמר הקדישו מוקדש משום דר' אבהו דאמר גזירה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. והשתא קשה למה לי האי טעמא, תיפוק לי משום דהקדש מפקיע מידי שיעבוד. ומפרש ר"ת דאלמוה רבנן לשיעבודא דניזק, כי היכי דאמרינן התם [כתובות שם] דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל. אבל ר"י היה מקיים פירוש רש"י, ורבא דהכא לטעמיה, דס"ל [פסחים ל' ע"ב] מכאן ולהבא הוא גובה. הילכך כיון שהמשכון אינו (משועבד לו) [למלוה] אלא מכאן ולהבא, הילכך (בעל חוב) בקדושת הגוף דאין לה הפסק סברא שיפקיע מידי שיעבוד. דקדושת הגוף אין לה הפסק. אבל קדושת דמים שיש לה הפסק לפעמים, כגון שדה מקנה שחוזרת לבעלים ביובל, אינו סברא שיפקיע מידי שיעבוד. וא"ת והא טעמיה דרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה משום דאי בעי הוה מסלק ליה בזוזי, והכא לא שייך האי טעמא לגבי עבד. וי"ל דהכא ודאי לא צריכינן להאי טעמא, דכיון דאיהו לא קנאו אלא למעשה ידיו, בלאו האי טעמא יכול להפקיע עצמו. אבל התם דאם לא היה פודה משכנו לעת גביית החוב היה גוף המשכון קנוי למלוה, ודאי אם לא היה אותו טעם דמפרש לא היה יכול להפקיע מידי שיעבוד. והא דלא חשיב הכא ההיא דפ"ק דב"ק [י"א ע"ב] עשה (עבדו) [שור אפותיקו] ומכרו מפקיע מידי שיעבוד. י"ל דהכא לא חשיב אלא הני דנשנו במשנה, הקדש פרק אע"פ [כתובות שם], חמץ פרק כל שעה [פסחים שם], ושיחרור פרק השולח [גיטין מ' ע"ב]. אבל ההיא שמעתא [דאמוראי היא]. ומהאי טעמא ניחא דלא חשיב איסור הנאה, כגון ההיא דלקמן פרק אלמנה [ס"ו ע"ב] איצטלא דמילתא.
<h2>דף כח.</h2>
[יבמות צ"ט ע"ב] ואין לוקחין מהן קדשים. שאם התנדב אחד מהם חטאת או אשם לא יתחלק העור והבשר לאנשי משמר ולא יהיה עבודתו לאנשי משמר, דשמא הוא כהן ועבודת הקרבן שלו. כדתניא [ב"ק ק"ט ע"ב] מניין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת שירצה ת"ל ושרת את אחיו, ומניין שעבודתה ועורה שלו ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיה. ואם היה זה כהן היה עבודת הקרבן ועורה ובשרה שלו. והשתא שאין ידוע אם הוא כהן אם לאו, או יקריבו לו אנשי משמר קרבנו ויהיה עור ובשר כולו ליתנו לכל מי שירצה, או אלו יעשו שליח לכל מי שירצו להקריב קרבנותיהם, או ישהו קרבנותיהם כל כך עד שימצאו משמר שיתרצו ליתן להם קרבנותיהם והעור והבשר. לישנא אחרינא, ואין לוקחין מהם קדשים, קאי אבכור ואחרמים. דבכור הוא לכהן, וחרמים נמי הם לכהן, כדתנן [ערכין כ"ח ע"א] הכהנים אין מחרימין שהחרמים הם שלהם, וללשון ראשון הקשה רש"י דאמרינן בהגוזל [ב"ק ק"י ע"א] דכל מידי דלא מצי עביד שליח לא מצי משוי. ובכורן ירעה עד שיסתאב. ללשון שני קאי לפרושי אדסליק מיניה, שאמרנו דאין לוקחין מהן בכור, ועתה מפרש אותו בכור מה יהא דינו, ירעה עד שיסתאב שאם היה מקריבו תם לא היה אוכל הבשר שהמקריב יעכבנו.
